על "חזקת החפות של המידע" – אילנה דיין

מהדברים שנשאה אילנה דיין בטקס הענקת פרס מגן השקיפות ע"ש דוב יזרעאלי של העמותה לשנת 2016

הדף שהגיע לפנות ערב בפקס מהצנזורה היה ארוך ומפורט מהצפוי.

שלחנו אליהם את הכתבה על המרמרה, בעצם מסמך תיעודי-תחקירי של בן שני, שנלווה ללוחמי השייטת שהיו שם, על סיפון האניה, ומצאו את עצמם מול הפעילים הטורקים שרצו לשוט עד עזה. איך זה נגמר עכשיו כולם יודעים: החיילים הותקפו, וירו, והרגו תשעה פעילים, ועשרה מלוחמי השייטת עצמם נפצעו – ואחר כך היה רעש גדול ברחבי העולם, וועדת חקירה אצלנו, בניסיון להבין מה קרה שם על הסיפון, והאם ישראל התכוננה נכון לאירוע הזה, ואיך אפשר היה, אולי, למנוע את התוצאה – שהיתה קטלנית בכל מובן.

חלפו כמה חדשים, כמעט חצי שנה, ואנחנו התחלנו דיאלוג עם חיל הים. ניסינו לשכנע אותם לתת לנו להיכנס פנימה: להרים מסך, לפתוח את שערי הבסיס המיתולוגי בעתלית, ולפתוח גם את הסיפור. ישבתי אצל מפקד חיל הים דאז, אליעזר (צ'ייני) מרום, וזה מה שביקשתי ממנו: תן לנו להיות עם הלוחמים שהיו שם ולדבר איתם. לדבר ממש, לא לקבל מהם "צילומי דוגמנות", בדרך כלל בצללית מול השקיעה, עם טקסטים שדובר צה"ל הכתיב, וסטאקטו צבאי מקובל.

"תנו לנו לשמוע מהם מה קרה שם, להבין למה הם התכוננו, ולתוך מה הם נוחתים כשהם גולשים מהחבל, שנבין מה קורה בתוך נפשו של הלוחם הצעיר, זה שירה ראשון, ברגע שהוא רואה אלה נוחתת על ראשו של חברו, והצעיר – בחור צנום וקטן מידות, מחליט לפתוח באש.

צ'ייני הסכים. האמת שהופתעתי, כי הוא היה חשדן וזהיר, ולא התאמץ להסתיר את דעתו על עיתונאים. אבל הוא הסכים, והתחלנו לצלם, והלוחמים דיברו, באמת דיברו. גם מפקד הכוח, גם הלוחמים עצמם, גם אותו לוחם צעיר, שסיפר בכנות מדהימה על כל מה שעבר לו בראש באותה שניה גורלית: הוא ידע שברגע שהוא מחליט לירות, הכל שם יהיה אחרת; הוא מבין שזה הרגע שעלול להתחיל את מרחץ הדמים; אבל הוא גם משוכנע – בצדק – שחיי הלוחם שלידו בסכנה. והוא פותח באש. והוא רואה במי הוא פוגע. והוא מספר לנו ביושר, שירה כדי לפגוע.

ואז, משהו כמו יומיים לפני שידור הכתבה, מגיעה ההפתעה הגדולה.

אחרי שבכירים בצנזורה הצבאית צפו בקלטת שהעברנו אליהם, נוחת אצלנו אותו פקס מפורט. ח' סעיפים היו שם, למיטב זכרוני, אבל אחד מהם השאיר אותי בהלם מוחלט: אי אפשר לשדר אמירות של הלוחמים על כך שירו כדי לפגוע. כל משפט של כל לוחם שאומר את זה – פסול לשידור.

אחרי שהתגברתי על ההלם הראשוני הרמתי טלפון לאותו בכיר, צנזור ותיק, נדמה לי ש 25 שנה, אולי יותר, אנחנו עובדים זה עם זה וזה מול זה, ומתכסחים וצועקים, ובסוף בדרך כלל מוצאים פתרונות יעילים – בלי שבטחון המדינה ייפגע, בלי שזכות הציבור לדעת תתקפל. אבל הפעם הדיאלוג היה כמעט משעשע: שאלתי למה הלוחמים לא יכולים לספר שירו על מנת לפגוע; הצנזור מילמל משהו על כך שמהלך הפיוס מול טורקיה עומד לפני הבשלה, אנחנו לא רוצים לפגוע בסיכויים (יחלפו כידוע כמעט שש שנים מאז השיחה ההיא שלנו, ועד הפיוס, אבל מי סופר, ואני בטח לא מאשימה את הצנזור בכשלון חיזוי תהליכים במזה"ת, מה שטובי הפרשנים מצליחים להחמיץ שוב ושוב).

אבל תשמעו מה קורה ברגע שאני  מנסה ליישר קו עם הצנזור החביב:

"זה שהלוחמים ירו אש חיה, זה נכון?", "כן".

ואני ממשיכה:

"זה שהיו הרוגים שם גם נכון?", "נכון".

הצנזור מאשר אבל מתעקש: את לא יכולה לומר, או לשדר, שהתורכים שנפגעו שם, נהרגו מאש חיילי צה"ל.

ובינתיים מה, אני שואלת אותו, אתה חושב שהעולם בטוח שכולם שם מתו מזיקנה?

לא תאמינו, אבל הקטטה עם הצנזורה המשיכה עד משהו כמו חצי שעה לפני השידור. הם אמרו שאנחנו עלולים לפגוע ביחסי החוץ, בבטחון המדינה, ביכולת של החיילים האלה לטייל בעולם בלי להיעצר בשדה התעופה בהית'רו או בבריסל – ובנקודה הזאת חשוב לי לומר משהו, עוד לפני שאנסה לבנות לכם כאן את "דירה לדוגמה" של חופש ביטוי ושיח ציבורי שוצף ושקוף ופתוח.

אנחנו לא מחפשים איך לפגוע בבטחון המדינה, איך להכפיש את שמה של ישראל בעמים, איך להרוס לחבר'ה מהשייטת את הטיול של אחרי-צבא.

בכתבה ההיא הלוחמים כמובן לא נחשפו בפנים מלאות, בטח לא בשמם: כדי להניח את דעתו של הצנזור, וגם כדי לחיות בשלום עם עצמנו – שינינו לאחד מהם את צבע העיניים, באמצעים דיגיטליים, כדי לוודא ששום מגנומטר ושום ביומטר לא מיירט אותו בשום שדה תעופה בעולם.

אבל היה לנו ברור שאת הסיפור הגדול של המרמרה צריך לספר – והסיפור הגדול מורכב מדברים קטנים, מהמודיעין שנאסף, או לא נאסף, עוד לפני שהמשט יצא לדרך, ולמה לא הכניסו את המוסד לתמונה, ולמה לא ידעו מספיק על אותו אירגון תורכי תומך-חמאס, ולמה לא שקלו באמת את האופציה הפשוטה, אם גם הפחות הירואית – לתת למשט לעבור, ולחסוך עימות באש חיה, למה לא הכינו אופציות פחות אלימות למעצר הספינה, ואיך זה שגם ברגע האחרון, כשהתברר שאי אפשר להוריד את הלוחמים משני חבלים במקביל – הורידו אותם בחבל אחד, נחותים מספרית, נאלצים בשלב מסוים לשלוף את הנשק החם ולירות.

את הסיפור הזה, במקרה הזה, חשבתי שחיל הים, שצה"ל, צריך היה מאוד לרצות שנדע. ועוד מעט ניגע בשאלת התועלת העצמית שבשקיפות ובשיח, אבל גם אם זה לא המצב, גם אם הממלכה באמת חושבת כמו הצנזור, באמת רוצה להחשיך את המסך ולהסתיר את האמת, לנו יש חובה לומר אחרת, להתעקש שאת הסיפור הזה, אנחנו חייבים לדעת.

לפני כמה שבועות קיבלתי שיחת טלפון מרגשת מהשופט מיכה לינדנשראוס, יו"ר עמותת שקיפות בינ"ל בישראל, שבישר לי על ההחלטה להעניק לי את מגן השקיפות השנה, יחד עם אירגון "כל זכות"; ואחר כך נפגשתי עם מנכל"ית שקיפות בינ"ל ישראל, יפעת זמיר, שאני מכירה אותה עוד מן החיים הקודמים שלה כעיתונאית.

על הקיר בחדר של יפעת, בבניין רקנאטי, תלויה תמונתו של פרופ' דב יזרעאלי, ז"ל, שהקים את העמותה, ואיפשר את המשך קיומה. הוא היה אולי הראשון שהניף כאן את דגל השקיפות והאתיקה, גם בעולם העיסקי. ותוך כדי השיחה עם יפעת הבנתי, שרעיון השקיפות, כמו רעיון העיתונות החופשית, שמתדלק תחקירים – על המרמרה ועל כל השאר, גם זה וגם זה וגם זה – כולם חלק מרעיון יותר גדול, שאנסה ללכוד אותו בסלוגן קצר וקליט: זאת "חזקת החפות של המידע" או ליתר דיוק: "כל המידע שייך לכל אחד מאיתנו, כל עוד לא הוכח אחרת".

וזה, כך אני רוצה לטעון הערב, זה מנוע השקיפות, זה גם הדלק בגלגלי העיתונות החוקרת, זאת בסוף הרוח במפרשיו של חופש הביטוי.

אבל כדי לבסס את הטענה הזאת – את "חזקת החפות של המידע" – אני צריכה לקחת אתכם איתי לבראשית, ל"גראונד זירו" של חופש הביטוי, לרעיון היסודי שלפיו לכל אחת ואחד מאיתנו הזכות לדבר, בלי שהשלטון ינחית עליו את מדרך הברזל שלו, פעם בדמות צנזור שמשתיק, פעם השוטר שמרחיק, או קומיסר אחר שמגיע עם הפלסטר ומדביק לנו על הפה.

חופש הביטוי, במופעו הרומנטי, הכמעט ילדותי, מתאר את הדובר הזועם שעומד על ארגז הפוך בהייד פארק וצועק את אשר על ליבו.

אבל חופש הביטוי במופע המשוכלל יותר, לטעמי המדויק והמועיל יותר –  מעביר את הזרקור מן הדובר על הארגז, אל הקהל שעומד מולו; מהפרט אל הקולקטיב; כן חופש הביטוי, במשמעות העמוקה, הדמוקרטית שלו, הוא לא רק החופש של היחיד לדבר, אלא החירות של הרבים לשמוע, לדעת, להבין, להאזין – זה עיקר העיקרים:

זכותו, בעצם חובתו של הקולקטיב לשמוע, הרבה יותר קריטית מזכותו של הפרט לפטפט. ובלשונו של אלכסנדר מייקלג'והן, אחד המלומדים פורצי הדרך בתחום:

“What is essential is not that everyone shall speak, but that everything worth saying shall be said”.

 

לפני כמה שנים נפגשתי עם כתבים צעירים של עיתון "במחנה". היתה שם עורכת, ותיקה יחסית, כבר בת 25 בערך היא היתה אז, קראו לה ליאור, והיא סיפרה לי על היום שבו שלחו אותה לבית של משפחה שכולה להביא תמונה של הבן, שנפל בלבנון.

היא עמדה מול הדלת הסגורה, ושאלה את עצמה מי נתן לה רשות להפריע למשפחה באבלה. "מנין לנו הזכות" היא שאלה אותי, והתשובה שיצאה מפי, כמעט אינסטינקטיבית, לוכדת כמעט את כל מה שרציתי לומר כאן הערב: ליאור צריכה לדפוק בדלת, ולבקש תמונה – בטח ברגישות, בעדינות, בלי לכפות את עצמה, בלי להעיק – אבל היא צריכה לדפוק בדלת ולבקש תמונה, כי אנחנו חייבים לדעת שהיה נער כזה, שמו היה יותם, הוא ניגן גיטרה חשמלית, היתה לו חברה, והוא תיכנן לנסוע איתה לדרום אמריקה אחרי השחרור. אנחנו צריכים לדעת שהיה נער-חייל כזה, עם פנים, ושם פרטי ושם משפחה, כי רק אם נדע את כל זה – כולל התמונה והגיטרה – רק אז נוכל באמת לקיים את הדיון על מחיר המלחמה, או המבצע, או מה שמשתלם לקברניטים לקרוא לזה כשהם שולחים חיילים למקום שהם עלולים לא לחזור ממנו.

אנחנו חייבים לדעת על יותם – וכאן הנקודה העיקרית חברים – לא בגלל שהמשפחה שלו רוצה שנדע עליו, אלא בגלל שהחברה שלנו צריכה לדעת עליו. במובן הזה המשימה של ליאור באמת מסובכת. היא צריכה להיות סופר-רגישה כשהיא נכנסת למשפחה שלפני יומיים איבדה את הבן, היא צריכה ללכת משם, אם מבקשים שתלך, היא צריכה לוודא שהאנשים שמולה מסוגלים לקבל החלטה מודעת ומפוכחת, ולהקשיב להם, ולדעת מה חשוב להם שיפורסם ואיך – אבל לזכור שהיא שם לא עבורם, אלא עבורנו.

זה מצב לא פשוט, ויש בו פינות לא פתורות, וסיטואציות, שבעצמי חוויתי, שאין להן פתרון בי"ס. אבל אני מספרת את הסיפור הזה, כדי לצאת ממנו לסיפור הגדול, למקומות שבהם הממלכה משחקת תפקיד מרכזי, כמו במרמרה, כמו בשחיתות בצמרת, כמו במחדלים בקנה מידה לאומי: כשהמידע הוא קריטי, הבעלות עליו ציבורית. זה הכלל. זה חייב להיות הכלל. וכל היתר, יוצאים מן הכלל, משיקולי בטחון, ושלום הציבור וכדומה.

אבל זה הכלל: כשמידע הוא קריטי, הבעלות עליו ציבורית.

וזה מחזיר אותנו לתפיסה העקרונית שאני מבקשת להציע:  אם חופש הביטוי, הוא בעצם מכשיר עבור הכלל, לא סוכריה עבור הפרט – אז גם תפקידה של הממלכה משתנה. היא כבר לא צריכה רק להימנע מלצנזר ביטוי, היא צריכה לייצר תנאים של ביטוי, לפעול באופן אקטיבי, להסיר חסמי מידע, להזרים בעצמה מידע, לא לקפוץ את ידה, לא להסתיר פרוטוקולים, לא להחביא פרטים.

אני טוענת שכדי להגיע לשם, צריך לעבור דרך שינוי עמוק באופן שבו נתפס חופש הביטוי בפסיקה וב"ארכיטקטורה החוקתית" שלנו.

מה אמרו פסקי הדין החשובים של חופש הביטוי, בעידן הרומנטי, כשהתיאוריה השלטת התמקדה כאמור בפרט, ובזכותו לדבר כאוות נפשו?

אלה פסקי דין נפלאים, הרואיים, שחצבו בזה אחר זה את "קרחת היער" סביב הדובר, ואמרו לשלטון: אל תעז לדרוך שם, במרחב האוטונומיה של הפרט.

זה התחיל בדיעות המיעוט המונומנטליות של בנדייס והולמס באמריקה, שהגנו על זכותם של קומוניסטים וחתרנים אחרים לדבר ולכתוב, דרך פסק הדין בפרשת סקוקי המפורסמת שהתיר לניאו נאצים לצעוד בפרבר יהודי של שיקגו שרבים מתושביו היו ניצולי שואה, ועד לפסקי דין שהתירו שריפת דגל ושריפת צלב מול ביתה של משפחה שחורה. כמה רחוק הלך ביהמ"ש העליון שם להגן על זכותו של הפרט לדבר את עצמו לדעת, וגם אצלנו רשמו שופטי העליון פרקים מפוארים בהגנה על חירות הביטוי של האינדיבידואל, ה"דיסידנט", החתרן – משמעון אגרנט ועד אהרון ברק, מפסק הדין שאוסר על שר הפנים לסגור את "קול העם" ועד פסק הדין שמתיר את הקרנת "הפיתוי האחרון של ישו". כולל הפורנוגרפיה והעלבונות והפרובוקציות.

אבל במידה רבה, גם אצלנו גם באמריקה, התפיסה של חופש הביטוי עדיין נכה, עדיין לכודה באותה מסורת רומנטית, שעוטפת את הפרט ושוכחת את העיקר. והעיקר הוא שחופש הביטוי הוא בראש וראשונה מנוף דמוקרטי, לא ממתק פרטי.

רק לאחרונה עתר עיתון "הארץ" לבג"צ נגד החלטת שירות בתי הסוהר שלא לאפשר למרואן ברגותי – מהבולטים במנהיגים הפלשתינים – להתראיין מכלאו. ברגותי דווקא הסכים להתראיין, השב"ס, גם השב"כ כנראה, מתנגדים; אבל את העתירה הגיש העיתון. וקבעו שופטי הרוב: יתכבד האסיר ויעתור בעצמו.

רק שופטת המיעוט, דפנה ברק-ארז, בוגרת הפקולטה הזאת, שגם לימדה פה שנים ארוכות, רק היא ראתה את מה שחבריה לא רצו לראות: שהראיון עם ברגותי חשוב עבורנו, לא רק עבורו; שהעיתון הוא בעצם המופע הפיסי של הצורך הקולקטיבי, הוא השגריר של התפיסה שלפיה הציבור צריך לשמוע את ברגותי, לא בגלל שכיף לו להתראיין, אלא בגלל שחשוב לנו לשמוע אותו. את המנהיג שהורשע בטרור ונשלח לחמישה מאסרי עולם ועוד 40 שנה, ובכל זאת הוא כנראה היחיד ברחוב הפלשתיני היום שיש לו אוטוריטה, ומעמד, וגם הבנה של הצורך בדיאלוג עם ישראל.

 

חברים, זה לא אומר שצריך להסכים עם ברגותי, בטח לא לסמפט אותו. זה אומר שצריך לשמוע אותו. שצריך לדעת מה האיש הזה חושב, גם אם בסוף נספח את כל השטחים, שצריך לשמוע את נוער הגבעות, גם אם נתמוך במעצר מנהלי גורף של חשודי הרצח בדומא, שצריך להבין מה קורה לחייל צעיר שמוצב בתוך הטירוף ושמו חברון – בלי שום קשר לשאלה אם אלאור אזריה אשם ובמה בדיוק.

יש מחיר לידיעה הזאת – בטח שיש. לפעמים זה לא כיף לראות, לפעמים לא נעים לדעת, אבל כמה חשוכה האלטרנטיבה, וכמה היא מסוכנת.

וכמה, מאידך, כמה משתלמת השקיפות, אפילו למשתקפים עצמם. כמה מהיר יכול להיות הדיבידנד – לקונצרן, לאירגון, גם למדינה.

לכן, גם הממלכה, ככל שהיא יודעת להיות ממלכתית, צריכה לרצות בשקיפות. ככל שהיא יודעת לדאוג לאינטרס הלאומי באמת, לא רק לאינטרס צר, רגעי – של הצבא, או של השב"כ, או של ראש הממשלה – ככל שהממלכה באמת ממלכתית, היא צריכה להיות בעלת הברית שלנו במאבק על המידע.

 למה? קודם כל כי זה כדאי. בדרך כלל, כמעט תמיד, השקיפות טובה גם לבעל הדבר. היא מייצרת הרתעה מפני העוול והשחיתות, היא מייצרת מנגנון ביקורת מראש ובדיעבד, היא מייצרת תרבות של תחקירי אמת, גם בתוך האירגון וגם מחוצה לו, היא מגבירה אמון, היא ממקסמת תועלות, היא משפרת דימוי, היא מייצרת ערך.

זה נכון, אגב, בהקשרים של בטחון לאומי, וזה נכון גם למכוניות של טויוטה, ולטחינת הנסיך, זה נכון אפילו לקורנפלקס של תלמה.

אני אומרת את זה בזהירות, ועל סמך מה שפורסם, לא יותר מזה: נדמה לי שלו יכלו ביוניליבר ישראל לגלגל את הגלגל לאחור, לא היו מעלים בדעתם להסתיר את דבר הזיהום שהתגלה במפעל. נכון, לא היתה להם חובת דיווח, נכון הם היו משוכנעים שאפילו פתית קורנפלקס מורעל אחד לא הגיע לחנויות, נכון, המשטח הפגום הגיע בסוף לסופרמרקט בגלל תקלה, נכון ההנהלה ככל הנראה לא ידעה שזה קורה –

אבל איך היה נראה כל המשבר הזה, לו בתחילת הדרך, היתה יוצאת הודעה קצרה ומסודרת – הודעה שקופה. לו הבינו ביונילבר שהמידע הוא שלנו, לא בגלל שהחוק מחייב, אלא גם כשהחוק עוד לא מחייב. המידע הוא מצרך החודש, כל חודש, הוא הכלי שמאפשר לנו לקנות, או לא לקנות, להחליט – והוא גם המכשיר הכי יעיל עבור הפירמה, לנהל משברים בידיים נקיות יותר.

אני לא נאיבית, חברים, אני יודעת שלחברה מסחרית אין עניין לפרסם תקלה כל עוד אינה חייבת. אני יודעת שהצבא לרוב לא יתנדב לספר לנו שנגמ"ש תקול ומיושן הוכנס בראש הטור לסג'עיה, אני מבינה שצריך היה אב בית אמיץ במיוחד כדי שנדע מה קורה בתוך מעון רוה"מ בירושלים, וצריך היה שיקום עד מדינה שנוי במחלוקת כדי שמרבצי השחיתות של הולילנד ייחשפו במלואם. שום ראש עיר, שום מהנדס עיר, שום יזם לא היה מתנדב לספר איך שימנו כל מה שזז כדי להרים את מפלצת הבטון שם על ההר.

כששמואל דכנר, בעצמו אחד האופרטורים של מכונת השוחד של הולילנד, נכנס למשרדי יאח"ה, החוקרים התקשו להאמין למה שהיה כתוב במבול ה"צטאלאך" שנשר לו מן הכיסים. האמת היא שגם אני התקשיתי להאמין כשכמה שנים קודם לכן, ישבתי מול אדם שאמר לי: אני מוכן להביא לך הוכחות שאהוד אולמרט קיבל שוחד בפרויקט הולילנד, אבל אני אעשה את זה רק תמורת כסף. אני כמובן לא הסכמתי לשלם עבור מידע, הוא בדיעבד גם ניסה להעביר מידע לא מדויק, אבל הנקודה היא שצריך היה צירוף מאוד נדיר של נסיבות, ואישיות, ותזמון מסוים כדי שאוצר מידע ושמו שמואל דכנר יגיע למשטרה, ויפצח את פרשת הולילנד. שנים שהחוקרים ידעו עליה, ועיתונאים כמוני שמעו עליה, אבל אף אחד מאיתנו לא הצליח לחשוף אותה באמת. עד שדכנר הגיע, וסיפר סיפור.

מאז, כידוע לכם, מצעד ראשי העיר לא מפסיק לצעוד לתאי המעצר: מנצרת עד רמת השרון, מבת ים עד רמת גן, וגב' פיירברג מנתניה נועלת את הרשימה, בינתיים, לכאורה, רק לכאורה כמובן.

כדאי לשים לב לפרטי הפרשה התורנית שפרצה לחיינו רק לפני שבוע: הרי לכאורה הכל אמור היה להיות כל כך ידוע. איפה הגברת קונה דירה, ואיפה הבן שלה משקיע, ועל אילו היתרי בניה היא חותמת, ואילו שינויי ייעוד היא מאשרת: זה נראה כאילו נגיעה קטנה אחת של שקיפות, לא משהו דרמטי, לא סטריפטיז, היתה משמשת כאן חסם שחיתות יעיל ואלגנטי. אילו רק תושבי נתניה היו מקבלים מידע בסיסי על מה שקורה שם, בשוק הנדל"ן המקומי, במיזמי היוקרה מול הים.

והכל, כאמור, רק לכאורה בינתיים, החקירה עדיין נמשכת.

לראש העיר עומדת, כמובן, חזקת החפות, וגם לבנה, ולבעלה לשעבר, ולעוה"ד הנאמן, כולם טוענים שפעלו לפי החוק.

וזה המקום להודות: חשיפה לא תמיד עושה טוב לעור הפנים. אנשים באמת נפגעים, משפחות נהרסות, אירגונים נקלעים לסחרור בעקבות תחקירים וחשיפות – גם המוצדקות והחשובות שבהן.

השב"כ באמת נפגע, מבצעית ומורלית, אחרי פרשת קו 300. הצבא אולי היה משתקם מהר יותר אחרי 73' לולא המחאה הגדולה ודו"ח אגרנט, יש מתח אמיתי בין משילות לבין שקיפות, יש מחיר לרעש, אבל השקט כל כך מסוכן.

אבל בואו נתעכב דווקא על המחיר לרגע, ונדבר עליו ביושר: יש, כאמור, מחיר לשקיפות, יש מחיר לעיתונות, יש מחיר לחופש הביטוי, יש מחיר לדמוקרטיה.

כל אחד מאיתנו – החברים בעמותת "שקיפות בינ"ל", וחבריי העיתונאים, כל מי שיוצא בבוקר מהבית כדי להרים מסך כלשהו, להדליק פנס בחושך ולראות מה מתחבא שם, כולנו יודעים שיש לפעולה הזאת מחיר; שלא תמיד אנחנו עסוקים בתיקון עולם, האמת היא שלפעמים החשיפה לאור השמש מחוללת קלקול עולם, אבל היא לעולם עושה "איוורור עולם", אולי "שיקוף עולם".

ועולם שקוף הוא לעולם טוב יותר, כזה שעדיף לחיות בו.

אמר את זה ג'וזף פוליצר, שלפני שהפך שם של פרס, הוא היה מו"ל חשוב ורב זכויות:

There is not a crime, there is not a dodge, there is not a trick, there is not a swindle, there is not a vice which does not live by secrecy. Get these things out in the open, describe them, attack them, ridicule them in the press, and sooner or later public opinion will sweep them away. Publicity may not be the only thing that is needed, but it is the one thing without which all other agencies will fail.

הפירסום הוא לא כלי יחיד, אומר פוליצר, אבל הוא זה שבלעדיו כל שאר סוכני הדמוקרטיה ייכשלו. ועם המילים של האיש הדגול הזה אני רוצה להשאיר אתכם הערב:

"אין פשע, אין התחמקות, אין טריק, אין תחמנות, אין עוול שלא שורד בתוך חשכת הסוד.

הוציאו את כל אלה לאור, תארו אותם, תבקרו אותם, גחכו אותם בתקשורת, ובמוקדם או במאוחר – דעת הקהל תקיא אותם מקרבנו".

 

אני לא בטוחה לגבי הסיפא, כי לדעת הקהל יש כידוע את השריטות שלה.

במילים אחרות: אולי גם את האור ישרוד העוול, אבל בחושך, בטח אין סיכוי להדבירו.

לכן האיוורור כל כך קריטי.

אני גאה ונרגשת לקבל את הפרס מידי האנשים שזה מפעל חייהם. אני מודה לכם על הכבוד שהרעפתם עלי, ובעיקר על העבודה החשובה שאתם עושים, למען חברה טובה יותר, מתוקנת יותר, ראויה יותר ושקופה יותר.

תודה רבה לכם.