מגן השקיפות על שם פרופסור דוב יזרעאלי ז"ל לשנת 2025 הוענק לעיתונאית סימה קדמון ולחברות פרויקט ‘דינה’
נאום קרן השקיפות
ערב טוב,
קודם כל אני רוצה לפתוח בתודה עמוקה לוועדת מגן שקיפות בינלאומית – לא רק על הבחירה בי, שזו גאווה עצומה, אלא על עצם קיומו של הפרס הזה. יש פרסים שמכירים בהישג מקצועי, בכישרון אישי, בהשפעה ציבורית. הפרס הזה שייך לקבוצה של פרסים מצומצמת יותר: פרסים שמבטאים עמדה ערכית.
ואני רוצה להודות בכנות, שכשעו"ד דינה זילבר התקשרה לומר שזכיתי – הופתעתי מהבחירה בי. לא משום שאני מזלזלת בחשיבות השקיפות, או ביתר הערכים שמייצג הפרס, אלא משום שבכתיבה שלי, שקיפות מעולם לא היתה מטרה, אג'נדה או מאמץ מודע. הכתיבה שלי, היא מנפשי. מתוך תוכי. כלומר, מתוך תחושת אחריות בסיסית כלפי הקוראים שלי: לומר את מה שאני מבינה, כפי שאני מבינה, מבלי לעגל פינות ומבלי לעשות את הדברים נוחים יותר למישהו.
ואולי דווקא מכאן נולדת שקיפות אמיתית. לא מתוך הצהרה ערכית מפורשת, אלא מתוך סירוב עקבי ונחוש להסתיר, לייפות או לרכך את המציאות.
בנימוקי הפרס נכתב על נאמנות לערכי יושרה, אחריות וביקורת שלטונית, על עיתונות שאינה נרתעת ממערכות כוח ואינה חוששת להישיר מבט אל מחדלים. אני מודה שהניסוח מעורר בי אי נוחות קלה. לא משום שאיני מאמינה בערכים אלה, אלא משום שבעיניי הם אינם צריכים להיחשב להישג יוצא דופן, אלא לתנאי סף. העובדה שהם נתפסים היום כמשהו חריג, כנראה אומרת משהו על מצב השיח הציבורי שבתוכו אנחנו פועלים. הבחירה 'בפרויקט דינה' כזוכים גם הם בפרס, ממחישה ששקיפות אינה תכונת אופי, או לא רק תכונת אופי, אלא התעקשות מוסרית, מקצועית, מתמשכת, גם כשהמחיר ברור.
כאן מתחייבת הדגשה: בשנים האחרונות מתרחש בשיח הישראלי תהליך מדאיג. ביקורת לגיטימית על התקשורת, שהיא חיונית לדמוקרטיה, חוצה לא פעם לתחום של איומים, גידופים, ואף התנכלות פיסית ויצירת הרתעה. לא צריך צנזורה פורמלית כדי לפגוע בשקיפות. די ביצירת אווירה שבה עיתונאים וגופי תקשורת מבינים שיש שאלות שעדיף לא לשאול, ונושאים שכדאי קודם לשקול.
במציאות כזאת שקיפות חדלה להיות ברירת מחדל. היא הופכת למעשה שדורש מאמץ, ולעיתים גם אומץ. האיומים על עיתונאים הולכים וגוברים. אם בעבר זה היה מעשה יחידים, היום זה נעשה בברכת השלטונות, או בקריצת-עין מעודדת של ראש-הממשלה, שרים וחברי-כנסת. הם מתחבקים ומצטלמים עם הבריונים, משלחים אותם לפעולה, מברכים אותם אחריה.
אבל התקשורת אינה היחידה שעומדת תחת איום. בתקופה האחרונה מתנהלת מתקפה רחבה ומתואמת על מוסדות חשובים אולי יותר, שאמונים על חשיבה ביקורתית, עצמאות ושקיפות בלתי מתפשרת: מערכות הביטחון, מערכת המשפט, וועדות החקירה והאקדמיה. כל ביקורת או חשיפה נצבעת כפוליטית בידי השלטון או שלוחיו בתקשורת. לא כדי להתמודד איתה אלא כדי לפסול אותה מראש.
אין פה שום המצאה מקורית. זוהי שיטה מוכרת של משטרים פופוליסטים ואוטוריטריים, בעבר ובהווה. וכאשר הכל מוכתם כפוליטי, גם שקיפות חדלה להיות נורמה והופכת לדבר שיש להיאבק עליו.
האקדמיה נותרה אחד המרחבים האחרונים שבהם עדיין קיימת לגיטימציה מוסדית לידע ביקורתי, למורכבות, לאי הסכמה. שתיקה אקדמית מול איום על חופש העיתונות אינה ניטרליות. היא בחירה. ובמציאות הנוכחית, זו בחירה שיש לה מחיר ציבורי.
אם לפרס הזה יש משמעות שמעבר למחווה אישית, זו הקריאה להגן לא רק על רעיון השקיפות, אלא על התנאים שמאפשרים אותה בפועל: חופש ביטוי, חופש מחקר וחופש עיתונאי.
תודה לכם שוב על ההוקרה, על העמידה הערכית ועל התזכורת, ששקיפות אינה רק סיסמא של הדמוקרטיה, אלא תנאי לקיומה.
